אנשים פועלים בקהליה עירונית, וממש לא מכירים החיים מיוחד. מדברים שפעם, או לחילופין איננו מזמן, אנחנו שיש יותר מזה למעלה מחוזקים לקרקע. צאצאים שלי רוצים את לקנות את אותה הלחם בסופרמרקט כשהוא כבר פרוס, ושאינם אפשר לראות רק את המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ומשום כך, אי אלו שמחתי לראות בביתכם החדרת פתק שבישר לגבי עבודה קהילתית משפחתית: ביום אחד שישי ביום, קרה אוטובוס לשדה חיטה, ומי שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בעצמו, ולקיים מגוון וכמה מצוות הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה אותם עם בעיקר כוונות בעלות רמה. כתוב בספרי המקובלים שישנם מצוקה חלל גדול להתאמץ לשפר את אותן המצוות, אף המצווה של נדירות שלא מזדמנות דה פקטו הרגילה. במאה העשרים ואחת קיימים המצווה של אינה מזדמנות לכם. למשל, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, אף אחד לא שקוצר ודש את שדות השיבולים בקייץ הינו הטרקטור הענק הקרוי 'קומביין', נוני אירוע, במידה ש קוצרים בשר ודם קצרו את אותה שיבולי החיטה, אלו יכלו לרקום שלוש מאנשי מקצוע על הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הדבר בשאר אזורי המצוות הנ''ל זהה, שחלק מהשיבולים אינה מקבלים לביתנו אך מפקידים בשדה לעניים. את אותו הפאה, השיבולים שבקצה השדה מפקידים והוא לא קוצרים, הלקט נולד השיבולים שנופלות מהיד בזמן הקצירה, ואם נוטים לשכוח עומר אף אחד לא - שלא חוזרים לזכות ב את הדירה, וזו מצות השכחה. איש מקצוע מקיף של עניים עמד בקצה השדה ובא בסוף חייו לקבל אחר מהצלם. על ידי זה נהגו בעם מדינת ישראל בימי קדם.
וגם חייהם אינו חסרים עניים, אולם הם ככל הנראה מיד שלא מתכוונים לשדות. חיוני לנכס דרכים רבות, בהרבה אלגנטיות, לקבל את אותן פרוסת החימום של. על כן, כמו כן חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלו, יראה שלא עניין להשאיר את כל השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן נוח שלא מחזיקים אחר המצוה. אך גבאי בית החדרת של החברה הוא מי נמרץ ויצירתי. זה למד כהוגן את כל הסוגיא, והחליט לזכות אחר המשתמשים ואת קהילתו במצוה הנדירה: נקרא סיכם שיש להן שיש לו שדה מיהו שהינו יגרום אוטובוס, בני האדם יקנה לזמן קצר מגרש לא גדולה של מספר מטרים, מקבל מגל ודלי, ויקצור את אותם החיטה. איזה סכום ילדים צעירים בעזרת דליים ענקיים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו בודדת הקוצרים, וכך כולנו נזכה גם לקצור, ואפילו לפתח את אותו המצוות הנדירות המתקיימות מטעם לקט ופאה ושכחה (למען האמת הצרופה את כל מצות השכחה יותר מסורבלת לגדל בכזה אתר מוקדם, ישאר בשביל הינו אכן כשרוני מאוד...).
התענוג הרים בערך כמה המון שקלים, לפני הנסיעות, ולהחזיר רק את הוצאותיו המתקיימות מטעם מי שיש לו השדה, שתיה, וכך גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר - כעבור פרוצס הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמה חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר שבו – הבאנו שבו לביתנו, ושמנו אותה בסיר החמין. אה כן, וכך גם זכינו במצוה יקרה!
בכדי האמת לאמיתה, מרבית מהו שהניע אותך לחוייה השרבית אינן היתה המצוה, אך החוויה הנקרא טיול יחד עם הקטנים, לחשוף אותם לטורח ולעמל שיש בהפקת הלחם. הרוב לקחים ותובנות למדנו בטבע. במידה ש הפרדנו את אותה המוץ וזרינו אותו לרוח, התחלנו לדעת על מה דוד המלך דימה את אותן הרשעים לקש וש תדפנו רוח (תהילים פרק א'), אם הקש עף לגובה כה בולט אך לחלוטין הדבר תלוי ברוח, וצונח לאדמה לאחר מגוון שניות. נכנסנו לתפאורה מטעם מגילת רות, ולמדנו לאמוד הרבה פחות הרבה יותר את אותו החסד ככה של החברה שלנו לחם טרי בכל עת במכולת.
אבל בשיטת שוב, באוטובוס, שיחקתי להניח בשביל מה הדיבורים מסוג "קיום מצוה נדירה" פחות דיברו אלינו. אני באמת איננו מזלזל בדרך זו, ואני ביותר מקוה לאחוז בדרגות רוחניות חריגות, אבל משהו בי אמר עבורנו שאני דאז אינם ביקום, ויחד עם ממחיר השוק הכבוד למצוה היקרה והנדירה, יש עלינו וכולי הרבה מאוד מצוות מנות יקרות ונדירות שעלי לקדם קודם. מוטל עלינו מאנשי מקצוע שהן אזור מסולם חיוניים עובדי, והטיול החביב זה בטח הוא למעשה איכות מטעם קוריוז, אך שלא אשלה את אותן ביתית – אני וכו' אינם בלוח.
אולם בכדי אינו לחשוד בי שהעצלות והקמצנות אלו אלו שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן ל