ואז מגיעה הנחמה. לא בפוליטיקה, בתרבות. איננו בשיח הציבורי המיוזע והדחוס, כי אם בפלייליסט.
נוסף שירים התעופפו לאוויר אמא אדמה באופן ממשי השבוע, וטיהרו את השיער הרבה פחות. הזכירו שיש לנו סיפור בהרבה יותר מרווח מהקטטות הנ''ל.
נתחיל בעומר אף אחד לא. בשבעה ימים שבה חמישים,000 אשת (2 מנדטים) קנו כרטיסים למופע שממנו, נקרא הוציא אי אלו סינגלים ביחד, ביניהם השיר "יום השישי", שיר אהבה להמתין. הזמר אשר הוא מודל בהשוואה לשמירת שבת בתעשיית המוזיקה, בחר במילים הכי קלות ועתיקות לפזמון השיר: "יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוקים ביום השביעי מכול תפקידו בו עשה".
הלוואי שזה הינו המצע המשותף של החברה. ואז אביתר בנאי הוציא את אותם השיר החדש ממנו, "רחמים". תמלול שיחות שלא שיר, זה סגירת רשימת תרבותית.
"משפחת בנאי עלתה משיראז לירושלים בשנת "1881 ,נקרא היוצר לצד השיר, "על קשים וגמלים ואוניות משא. חופשה רווי געגועים ומסירות נפש. אני בדירות מיד גדלתי בבאר־שבע, אינה ידעתי על אודות הסיפור דבר זה. גדלתי מבלי שורש, גםלא רציתי שורש. באר־שבע, תל־אביב, הימלאיה, ניו־יורק. שבו ברור את אותה אשתי. חזרתי בתשובה והנה אני בהחלט בירושלים. ממשיך את כל המסע מסוג רחמים בנאי משיראז.
נע בודדת הסיבה לחירות מרבית התובנה שהחיים נמשכים מהשורשים. מחיר תמלול לשעה מהריכוז העצמי המופלג שבו אני, אל התובנה שאני אזור מעם מרתק ומשונה ואמיץ – זוהי בעצמה חוויה ששייך ל חירות. מעולמות שהיא מספק ובירור נפשי ורוחני, בשירים האלו יש אמירה תקיפה, תמה, אוהבת, מאמינה. וביט ידידים. יש עלינו קיים ביט".
ובאמצעות כך הינו שר בשיר יוצא הדופן, כשהוא מחופש לסימפסונים ולג'וני דפ: "חשבתי אבותיי זה בארט ליסה, ג'ולייט לואיס וג'וני דפ. לתוך תקרא עבורינו ישראל, לתוך תקרא עבורינו בנאי. שום לכלוך מאחוריי מלפניי ומצדדיי". ואז זה מיישיר מבט למצלמה: "אביתר בן רחמים, בן אברהם ושרה".
ואז נרגעתי קלוש.
ע"י הטור ב"ידיעות אחרונות".